מטרת העיבוד מנתוני עוקבת הצאצאים של פרמינגם שהוצג בכנס החברה הנוירולוגית האמריקאית היתה לבדוק את הקשר בין יל"ד בגילאי הביניים והסיכון לדמנציה בחיים המאוחרים. נכללו בעוקבה 1,440 משתתפים שנבדקו 5 פעמים ברווחים של 4 שנים מ – 1983 – 1987 בגיל ממוצע של 55 ונמשכו עד 1998-200; בגיל ממוצע של 69. משתתפים ללא כל סימני דמנציה בביקור החמישי עברו מעקב נוסף של 8 שנים כדי לבדוק התפתחות של דמנציה בגיל מאוחר יותר. 107 מתוכם פיתחו דמנציה כולל מחצית מהם שטופלו ביל"ד בתקופה זאת. משתתפים שסבלו מיל"ד סיסטולי מעל 140 ממ"כ בגיל הביניים היו ביחס סיכון מוגבר ומובהק של 1.70 לדמנציה ויל"ד סיסטולי בחיים המאוחרים היה קשור ביחס סיכון מובהק של 1.48 לדמנציה. יל"ד סיסטולי קבוע לאורך כל המחקר היה קשור בעלייה מובהקת של יחס הסיכון של 2.15 לדמנציה וירידה מהירה בלחץ הדם מאמצע החיים לחיים המאוחרים היתה ג"כ קשורה בעלייה מובהקת של יחס הסיכון של 1.62 לדמנציה
Seshadri S, et al. American Neurological Association (ANA) 2016 Annual Meeting. Abstract M148. Presented October 17, 2016.
הערת פרופ' יודפת
במחקרים שפורסמו לאחרונה נמצא שיל"ד באמצע החיים ולחץ דם נמוך בחיים המאוחרים היו קשורים בירידה בקוגניציה. בעיבוד הנוכחי שטרם פורסם נמצא לראשונה שיל"ד באמצע החיים וירידה מהירה בלחץ הדם בחיים המאוחרים קשורים כל אחד בצורה חזקה לא רק בירידה בקוגניציה אלא גם בסיכון לדמנציה. לטיפול התרופתי לא היה כל קשר לטובה או לרעה באלו עם לחץ הדם גבוה. המנגנונים האפשריים לממצאים כוללים עלייה בסיכון לאירועים מוחיים, קידום התהליך הטרשתי בכלי הדם הגדולים והקטנים שמורידים את הכושר של המוח לוויסות עצמי של זילוף הדם. בנוסף, יל"ד פוגע בלב ומקטין את תפוקת הלב שמגיעה למוח וכתוצאה הצטברות של מולקולות שמזיקות למוח, לאנדותל ולמחסום דם-מוח. יתרונו של המחקר הוא במדידות לחץ דם מספר פעמים ולא במדידה אחת כפי שקורה בחלק ניכר מהמחקרים הפרוספקטיביים. היות המחקר תצפיתי אינו מאפשר קביעת סיבתיות ולכן בדיון שנערך היתה הצעה הפוכה – שהנזק בגלל יל"ד במוח הוא הגורם לירידה המהירה בלחץ הדם בחיים המאוחרים. מכל מקום, ירידה מהירה בלחץ הדם בקשישים שחלק ניכר מחייהם סבלו מיל"ד מטופל או לא צריכה לאותת לנו שחולה כזה נמצא בסיכון מוגבר מאד לסבול מדמנציה. האם נוכל לעזור לו? מסופקני!!