מטרת המחקר במסגרת Maastricht Study ההולנדי היתה לבדוק את הקשר בין קשיות העורקים והפרעה מיקרו-וסקולרית. נבדק הקשר בין קשיות העורקים והביצוע הקוגניטיבי והאם קשר זה מתווך ע"י הפרעה מיקרו-וסקולרית. במחקר מסוג "חתך" נכללו 2,544 משתתפים בגיל ממוצע 59.7, 51% גברים ו – 26% עם סוכרת מסוג 2. נבדקו מהירות גל הפעימה ומקדם יכולת ההימתחות כמדדים לקשיות האאורטה ועורק התרדמה. נערך חישוב של מדד מרוכב שמבוסס על מאפיינים ב – MRI של מחלת העורקים הקטנים במוח, הבהובי אור שגורמים לתגובת הרחבה של העורקים והוורידים ברשתית העין, הפרשת חלבון בשתן, וביו-סמנים של הפרעה מיקרו-וסקולרית:
((sICAM-1 [soluble intercellular adhesion molecule-1], sVCAM-1 [soluble vascular adhesion molecule-1], sE-selectin [soluble E-selectin], and vWF [von Willebrand factor]).
תחומי הקוגניציה שנבדקו היו זיכרון, מהירות העיבוד ותיפקוד הביצוע. על פי נתונים אלו נבנה מדד התיפקוד הקוגניטיבי כממוצע של כל התחומים. בעיבוד נמצא שקשיות גדולה יותר של האאורטה ולא קשיות עורק התרדמה היתה קשורה באופן מובהק ועצמאי בתיפקוד קוגניטיבי נמוך יותר ללא כל קשר לגיל, מגדר, השכלה וגורמי סיכון CV. קשיות גדולה יותר של האאורטה היתה קשורה בהפרעה גדולה יותר ומובהקת במדד הקוגניציה ובמדד מובהק של הפרעה מיקרו-וסקולרית גדולה יותר. הפרעה מיקרו-וסקולרית מסבירה באופן מובהק 16.2% מההשפעה המלאה של קשיות האאורטה על התיפקוד הקוגניטיבי.
Rensma SP, Stehouwer CDA, Van Boxtel MPJ, et al. Associations of Arterial Stiffness With Cognitive Performance, and the Role of Microvascular Dysfunction: The Maastricht Study [published online ahead of print, 2020 Apr 10]. Hypertension.
הערת פרופ' יודפת
במחקר "חתך" זה נמצא שקשיות גדולה יותר של האאורטה אבל לא של עורק התרדמה היתה קשורה עם ביצוע קוגניטיבי גרוע יותר. בנוסף, הקשר בין קשיות האאורטה והביצוע הקוגניטיבי מוסבר או מתווכך בחלקו (16.2%( במדד מרוכב של מדדים שונים של הפרעה מיקרו-וסקולרית כולל מאפיינים של מחלת העורקים הקטנים של המוח, , הבהובי אור שגורמים לתגובת הרחבה של העורקים והוורידים ברשתית העין, הפרשת חלבון בשתן, וביו-סמנים של הפרעה מיקרו-וסקולרית גדולה יותר. ממצאים אלו תומכים בהנחה שקשיות גדולה יותר של האאורטה מעלה את הסיכון לביצוע קוגניטיבי גרוע יותר לפחות בחלקה ע"י הפרעה בתיפקוד המיקרו-וסקולרי. קשיות מוגברת של האאורטה יכולה לגרום להפרעה בתיפקוד המיקרו-וסקולרי דרך עלייה בעומס ההולם על כלי הדם המיקרו-וסקולריים במחזור ולגרום להם נזק ישיר וכתוצאה נוצר עיצוב מחדש. תגובה זאת משמשת בתחילה להגביל את חדירת העומס ההולם לתוך כלי הדם המיקרו-וסקולריים במחזור ע"י העלאת תנגודת וסקולרית. מצד שני, תגובה הגנתית זאת יכולה להיות בסופו של דבר בלתי טובה וגורמת לזילוח נמוך, להפרעה בהתהוות רקמת –עצב, לתגובת כלי הדם וחדירות-יתר במחסום דם-מוח. תרומתו של המחקר הנוכחי היא בממצא שהקשר בין ערכי מהירות גל הפעימה גדולים יותר וזיכרון גרוע יותר מוחלש לאחר תיקנון לנפח גדול יותר של האדרת החומר הלבן. אין לחוקרים הסבר לממצא שקשיות גדולה יותר של עורק התרדמה אינה קשורה בהפרעה קוגניטיבית. הם משערים שיתכן שזה נגרם בשוני בין מאפיינים שונים בין 2 האוכלוסיות שנכללו במחקר. המחקר הנוכחי בהיותו מסוג "חתך" אינו יכול להצביע על סיבתיות (כמו שהפרעה בתיפקוד המיקרו-וסקולרי תורמת לקשיות העורקים הגדולים כמו עלייה בתנגודת ההיקפית וממוצע לחץ הדם דרך נזק לכלי הדם המיקרוסקופיים – ואזה ואזורום – של העורקים הגדולים) אבל מספק תובנה על המנגנון הפתופיזיולוגי האפשרי בין קשיות העורקים, הפרעה בתיפקוד המיקרו-וסקולרי וביצוע קוגניטיבי שיכול לעזור לתיכנון מחקר למניעת הפרעה קוגניטיבית. שינויים בהרגלי חיים כולל ירידה במשקל ופעילות גופנית יכולים להשפיע לטובה על קשיות העורקים ועל ההפרעה בתיפקוד המיקרו-וסקולרי. בנוסף, מעכבי RAAS, תרופות לסוכרת כמו מטפורמין ו – אגוניסטים של קולטני GLP-1 וסטטינים יכולים לשפר את גמישות העורקים והתיפקוד המיקרו-וסקולרי כנראה מעבר להשפעת לחץ דם-גלוקוזה או הורדת הליפידים.