מטרת המחקר האיטלקי היתה לבדוק את כושר החיזוי של שינויים בהפרשת החלבון על ירידה בתיפקוד הכלייתי בחולי סוכרת מסוג 2 שמטופלים תרופתית ביל"ד. הנתונים נאספו מתיקים רפואיים של 12,611 חולים עם יל"ד וסוכרת מסוג 2 מ- 100 מרכזים לטיפול בסוכרת באיטליה, שהיו עם eGFR תקין בבסיס והשתתפו בביקורים סדירים במשך 4 שנים. הגיל הממוצע בבסיס היה 65, משך הסוכרת הידוע היה 11 שנים, eGFR היה 85 ולחץ הדם 142/81 ממ"כ. חולים עם הפרשת חלבון נמשכת הראו את הסיכון הגבוה ביותר לירידה של מעל 30% ב – eGFR מהבסיס או התפתחות של שלב 3 של מחלת כליות כרונית בהשוואה לאלו ללא הפרשת חלבון (יחס סיכון מובהק של 2.00). מגדר נשי, גיל, משך המחלה, BMI, eGFR נמוך בבסיס, הפרופיל הליפידי, מספר התרופות ליל"ד ושונות במצב האלבומינוריה היו קשורים בסיכון הכלייתי לכל האוכלוסייה שנבדקה. יתרה מכך, ערכי לחץ דם מעודכנים במידה נמוכה ושימוש ב – ACEIs היו קשורים להיארעות של נקודות הסיום הכלייתיים רק בתת קבוצה של חולים ללא הפרשת חלבון.
Viazzi F, Ceriello A, Fioretto P, et al; and the AMD-Annals Study Group. Changes in albuminuria and renal outcome in patients with type 2 diabetes and hypertension: a real-life observational study. J Hypertens. 2018 Apr 19. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
במחקר הנוכחי שנתוניו לקוחים מחיי היום יום נמצא שהפרשה נמשכת של חלבון בשתן קשורה עם סיכון גדול יותר להיארעות של מחלת כליות כרונית והידרדרות ב – eGFR במעקב של 4 שנים. יתרה מכך, השינויים בהפרשת החלבון מקבילים לסיכון הכלייתי. ירידה בהפרשת החלבון לערכים תקינים שקשורה באיזון מרבי של לחץ הדם גורמת לשיפור התוצא הכלייתי. לאמיתו של דבר, חולים שהתחילו להפריש חלבון או אלו שחזרו להפרשה תקינה הראו מידת מה של הידרדרות בתיפקוד הכליות בהשוואה לתת-קבוצות של חולים עם הפרשה תקינה או הפרשה בלתי תקינה. ההתאמה החלקית בין השינויים במצב הפרשת החלבון ומידת השונות בסיכון הכלייתי יכולות להיות קשורות בכמה גורמים כמו מעקב יחסית קצר, היעילות הבלתי שלמה של הטיפול על השינויים ארוכי הטווח של ה – GFR או גם באפשרות שהפרשת החלבון אינה מייצגת במלואה נקודת סיום מהימנה של שלב הביניים. בסה"כ, מחקר זה מאשר את התוצאות של כמה מחקרים אקראיים ומבוקרים שמראים ששינויים בהפרשת חלבון הם חזאים של פרוגנוזה כלייתית ארוכת-טווח. מצד שני, הערכת מצב הפרשת החלבון תוך מעקב רצוף של לחץ הדם מאפשרת לבדוק את השפעת הטיפול ביל"ד, כולל השימוש במעכבי RAAS על התפתחות של מחלת כליות כרונית. נמצא שקיים קשר ישיר בין הירידה בלחץ הדם הבסיסי, השונות שלו במשך המחקרים, הטפול במעכבי RAAS והסיכון הכלייתי. מוצע אם כן, שמידת הפרשת חלבון יכולה לשמש נקודת סיום של שלב הביניים להגברת ההגנה על הכליות בחולי סוכרת וללא סוכרת. למרות זאת, עדיין קיימים חילוקי דעות על התועלת על ערכו של סמן ביולוגי זה להערכת הפרוגנוזה ה – CV והכלייתית העתידית. במספר מחקרים נמצא שכל הורדה של לחץ הדם ללא חשיבות של סוג התרופה מורידה את הפרשת החלבון והטיפול ב – ARBs מביא כנראה לתוצאות טובות יותר בחולי סוכרת עם נפרופתיה גלוייה. עם כל זאת, אין לנו עדיין תשובה לשאלה האם פרט לאיזון לחץ הדם יכול הטיפול במעכבי RAAS בלבד להיות יעיל יותר למניעת הפרשת חלבון בחולים עם וללא סוכרת.