תנגודת לאינסולין בהשמנת יתר מעלה את הסיכון ליל"ד ללא כל סיכון של השמנת יתר בה קיימת רגישות לאינסולין.

מטרת המחקר התצפיתי וארוך- הטווח שנערך במסגרת Bogalusa Heart Study האמריקאי היתה לבדוק האם הקשר בין השמנה ליל"ד מותנה ע"י התנגודת לאינסולין.

בעוקבה נכללו 1,624 אנשים בגיל הביניים, לבנים ושחורים, בגיל 18-43 ללא יל"ד בבסיס, עם BMI שווה או מעל 25 ובדיקת HOMA לתנגודת לאינסולין מעל אחוזון 55 שהיו במעקב ממוצע של 16 שנים. שיעור ההיארעות של יל"ד היה גבוה יותר ומובהק בהשמנה עמידה לאינסולין מאשר בהשמנה עם רגישות לאינסולין (32% לעומת 22.1%).

השמנה עם עמידות לאינסולין בבסיס היתה קשורה ביחס הסתברות מובהק של 1.9 בהיארעות של יל"ד לאחר תיקנון לגיל, גזע, מגדר, מספר שנות המעקב ועישון בבסיס.
לא נמצא הבדל בין שחורים ללבנים. יש לציין שיחסי ההסתברות של BMI שקשורים ביל"ד עלו באופן מובהק עם כל עלייה ברבעוני HOMA. השיפועים של עליית לחץ הדם עם ה – BMI בבסיס היו גדולים יותר באופן מובהק באנשים עם תנגודת לאינסולין מאשר באלו עם רגישות לאינסולין.

Zhang T, Zhang H, Li S, et al. Impact of adiposity on Incident Hypertension Is modified by Insulin resistance in adults: Longitudinal observation from the Bogalusa Heart Study. Hypertension. 2015 Nov 16. [Epub ahead of print]

הערת פרופ' יודפת:

התחלואות שקשורות בהשמנה ויל"ד מעלות באופן מובהק את הסיכון לאירועים קרדיו-וסקולריים. קיימים דיווחים מבוססי-ראיות שקיומם של תחלואות אלו משתנה בצורה נרחבת באוכלוסייה שסובלת מהשמנה.

באנשים עם השמנה "בריאה" נמצא שאחד המאפיינים המטבוליים העקביים שלהם הוא שימור הרגישות לאינסולין. אמנם ידוע שהשמנה ותנגודת לאינסולין נמצאים בקורלציה אבל המנגנון בו פועלת התנגודת לאינסולין בהתפתחות יל"ד עדיין לא ברור לאשורו. במחקר קודם של חוקרים אלו  נמצא ש – BMI בילדות ואינסולין הם חזאים לרמות לחץ הדם בבגרות אלא ש – BMI הוא חזאי טוב יותר מאשר האינסולין.

במחקר העוקבה הנוכחי אומתה ההנחה שאנשים עם השמנה עמידה לאינסולין בגיל הביניים נוטים יותר לפתח יל"ד מאשר אלו עם רגישות לאינסולין. קיימות מספר השערות על הקשר בין השמנה, תנגודת לאינסולין ויל"ד.
הראשונה גורסת שהשמנה ותנגודת לאינסולין יכולים להגביר ביחד את פעילות המערכת הסימפתטית ועל ידי כך להעלות את לחץ הדם. תמיכה לכך מוצאים המחברים ביחס החיובי בין מהירות הדופק עם לחץ הדם והאינסולין בבסיס ובמעקב.
השנייה מניחה שאינסולין מגביר באופן ישיר את אצירת הנתרן ע"י הגברת הספיגה מחדש של הנתרן באבוביות הכלייה ובאופן בלתי ישיר הוא מפעיל את מערכת RAS והמערכת הסימפתטית.

באחד המחקרים נמצא שתנגודת לאינסולין מפעילה את מערכת RAS ע"י הגברת הביטוי של קולטני AII. השלישית מתבססת על מחקרים שהראו שלאנשים שמנים עם תנגודת לאינסולין יש משקעי שומן גדולים יותר בתאי השריר או באיזור הויסצרלי ורמת אדיפונקטין נמוכה. במקרה זה יכולה התנגודת לאינסולין להגביר את ההשפעה הרעה של ההשמנה על התפתחות יל"ד.