מטרת המחקר שבוצע בפינלנד היתה לבדוק האם גברים שעסקו בצעירותם באתלטיקה כקריירה מוגנים מהתפתחות יל"ד בגיל המאוחר. נכללו במחקר 2,037 אתלטים בעבר ו – 1,403 שימשו כבקרה. מתוכם, השתתפו 302 אתלטים בעבר ו – 207 כבקרה במחקר ב – 2008. האתלטים חולקו לשלוש קבוצות תירגול: סיבולת, תרגילי כוח ומעורבים. אבחנת יל"ד התבססה על נתונים מהמוסד לביטוח לאומי, על דיווח עצמי של יל"ד או ע"י שימוש בתרופות ליל"ד. נבדקה גם הפעילות הגופנית בשעות הפנאי ע"י שאלונים. השכיחות של יל"ד בקרב אתלטים בצעירותם היתה נמוכה ומובהקת ב – 31% בהשוואה לבקרה כאשר בתרגילי הסיבולת היתה שכיחות יל"ד נמוכה ב – 57% בהשוואה לבקרה (נתונים דמוגרפיים וגופנים דומים כולל BMI). ההסתברות של שכיחות יל"ד ירדה באופן מובהק ב – 10% על כל 10 אקווילנטים מטבוליים עם עליית נפח הפעילות הגופנית בשעות הפנאי בגיל המאוחר. ערכי לחץ הדם הסיסטולי היו נמוכים באופן מובהק בקרב אלו שהיו אתלטים בצעירותם שלא סבלו מיל"ד (129.2 ממ"כ) לעומת הבקרה (144.2 ממ"כ).
Laine MK, Kujala UM, Eriksson J, et al. Former male elite athletes and risk of hypertension in later life. J Hypertens 2015 Jun12. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
תוצאות מחקר זה מראות שהשכיחות של יל"ד בגברים שעסקו בקריירה ספורטיבית בצעירותם ובעיקר אם המשיכו בפעילות גופנית בשעות הפנאי בגילם המבוגר היתה נמוכה מגברים שלא עסקו בספורט תחרותי. אתלטים שעסקו בספורט סיבולת (כמו ריצה מהירה למרחקים ארוכים, חתירה וסקי) היו בסיכון הנמוך ביותר לסבול מיל"ד. הורדת לחץ הדם ע"י פעילות גופנית ממושכת קשורה אמנם במספר מנגנונים כמו הסתגלויות נוירו-הומורליות, וסקולריות ומבניות וגורמים גנטיים אבל לא ברור איך הם משתמרים גם בזקנה. סביר להניח שאתלטים אלו שמרו על כושר גופני כל חייהם. המחקר הנוכחי הוא מסוג "חתך" ולכן לא ניתן להתייחס לסיבתיות וגרעונו הנוסף הוא באיתור חלק מהמשתתפים ע"י מסד נתונים שאין כל ביטחון שכל חולי יל"ד נכללו בו. בנוסף, מרביתנו אינם ספורטאים תחרותיים והייתי מעוניין לדעת האם עבודה שקשורה במאמץ גופני רציני בצעירים תשפיע גם היא על שכיחות נמוכה יותר של יל"ד בגיל המאוחר.